לראות מעבר ל"ריחוק חברתי", זה הזמן ל-"נוכחות משפחתית"
תקופת קורונה. כהורים ואנשי מקצוע, אין ספק שעלינו להתבונן כראוי על איתותי המצוקה שכבר עולים ועשויים לעלות גם בהמשך בתא המשפחתי בקרב אוכלוסיות שונות. הבידוד ועמו הבדידות הנלוות לו עשויים לתת את אותותיהם על שכבות שונות באוכלוסייה. קשיים בתא המשפחתי שליוו משפחות רבות בעידן הרחוק שטרם הופעת הקורונה לחיינו, עשויים להתעצם בתוך סיר הלחץ המשפחתי הכפוי בתקופה זו. אכן יש צורך להיערך כראוי להופעתם של קשיים שעשויים לצאת לאור רק בהמשך כגון פגיעות מיניות, אלימות במשפחה ועוד.
אך מבלי להיתפס לאופטימיות יתר, ראוי לדעתי לתת את הדעת כבר עתה לשינוי ההמשגה מריחוק חברתי, לנוכחות משפחתית. במשפחות רבות אנו עדים דווקא לתופעה של שיפור במערכות היחסים בין הורים לילדיהם. הבידוד שנכפה על רבים הנמצאים בשכבת הגיל השלישי סמוך לחג הכי משפחתי בישראל, חג הפסח, הגביר את תחושת המחויבות כלפיהם וחידד בלבבות רבים את הרצון לקשר עם הוריהם המבוגרים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ועל כך נאמר טוב טלפון או זום קרוב בשעת קורונה ממפגש "אמיתי" אחת לחודש בימים "רגילים".
כך גם בקשר שבין הורים לילדיהם הצעירים או המתבגרים. בשגרת החיים היומיומית, הטובה, המבורכת אך העמוסה והתובענית, הורים רבים שנאלצים לפגוש את ילדיהם רק בשעות אחר הצהריים למספר שעות מועט, זוכים לעדנה מחודשת, לזמן הורה – ילד, שלא יסולא מפז. הם זוכים להביא לידי ביטוי מלא הרבה יותר של נוכחותם ההורית. הילדים זוכים סוף סוף לפגוש, אבל לפגוש באמת וליותר ממספר שעות פונקציונאליות ביום סביב לו"ז מובנה היטב המדגיש קונפליקטים, את
הוריהם. וראו זה פלא, הילדים מגיבים לכך היטב. לא זו בלבד ששגרת הקורונה המחייבת הימצאות של כולנו בבית "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", אינה פוגעת במערכת היחסים, אלא מהווה דווקא הזדמנות לשיפור בקשר שבין ההורה לילדו.
ההזדמנות זו מחייבת אותנו לבחון את המושג נוכחות הורית כראוי. הרשת מוצפת בחומרים מצוינים כיצד להעסיק את הילדים בימים אלו, אך עיקר הדגש צריך להינתן על מיקוד התודעה ההורית לזמן הזהב שניתן, לשיקום וחידוש מערכות היחסים עם הילדים. אז הנה זרקור על כמה עקרונות זהב שחשוב ליישם תמיד ובמיוחד כעת, לשנות את התפיסה מנוכחות כפויה, לנוכחות רצויה.
כלל זהב ראשון: לא לפחד מהזמן המשותף עם הילד. זה הזמן לחדש את הקשר, להוריד קורוזיה, להיזכר שכן בחרנו להביא אותם לעולם והם מהממים, טוב לפחות רוב הזמן.
כלל זהב שני: אנחנו כבר בבית, אז אחרי שאכלנו, נכון שהם אוכלים הרבה יותר בתקופה הזאת ? זה הזמן להקשבה אמיתית לילד – כשהוא מדבר, באמת להקשיב. אם תקפידו לעשות זאת, תיווכחו לראות כמה מהר תחושת הסמכות ההורית גוברת, מתחים יומיומיים שוככים והילדים שלנו רוצים לשתף אותנו הרבה יותר.
כלל זהב שלישי: לתת זמן לכל ילד. הילדים שלנו באמת צריכים אותנו, זמן האיכות שאנו מעניקים להם מזכיר להם כי הם ראויים לאהבה ויש מי שתמיד נמצא שם עבורם, אין מפתח זהב יותר חשוב מזה על מנת לסייע להם לגדול ולהיות בוגרים בטוחים בעצמם, יודעים לתת לזולתם ומחוברים ליכולותיהם. היי, אנחנו שניים בבית, הרבה יותר קל להתחלק.
כלל זהב רביעי: להכיר את עצמי כהורה. לכל אחד מאתנו יש את הנקודות שמעוררות בנו רגשות שליליים כלפי ילדינו. אי סדר, רעש, מריבות בין אחים ועוד, הם תופעות לוואי מובנות כאשר הילדים בבית ורק בבית. וכל הורה מגיב אחרת. שימו לב מה הנקודה "שמנהלת" אתכם, הדבר בבית שמוציא אתכם משלוותכם, זו הנקודה שלכם לעבודה עצמית, שלכם לא של ילדיכם. אם אתם רוצים ילד שלא מבלגן, למדו אותו כלים לסדר וארגון, צעקה מתמדת, תסכול ואכזבה הם לא כלים יעילים ולרוב רק פוגעים במערכת היחסים עם הילד. זכרו שהילדים שלנו זקוקים לנו על מנת לרכוש כלים להתפתחות נכונה ורכישת מיומנויות. אנחנו כבר בבית, זה הזמן לעשות זאת.
כלל זהב חמישי: להכיר את הילד שלי. מאחורי כל התנהגות של ילד יש מסר. אם אני כהורה מצליח להבין אבל להבין באמת למה הילד שלי החליט לצעוק ללא הפסק, יש סיכוי טוב שאצליח להרגיע אותו בלי להידבק ולהתעצבן בעצמי. ילד שמרגיש מובן לא צריך להתנהג באופן לא מותאם כדי להביע את עצמו.
אז זה הזמן לייקר את הזמן שניתן לנו לקשר עם הילדים. בעיניי היטיב לתאר זאת אהוד מנור בשירו "זו ילדותי השנייה":
במבטייך בת,
אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב. בדמעותייך ארעד כאילו סוף העולם קרוב. בחיבוקייך בת, רטט עובר בגופי. ואיתך יום נוסף אבקש ואנו כבר בני חמש.
זו ילדותי השנייה, מה שתיתני לי אקח. זו ילדותי השנייה - איתך.
