"מתחילה לה שנה חדשה"

יוסי שריד - ילד שלי מוצלח.

החופש הגדול הפך בשנים האחרונות לאויב ציבור ההורים. עכשיו הוא תם: בשבוע הבא אורזים אימא ואבא את ילדיהם ומחזירים אותם למורות ולמורים - שהם ייחנקו אתם, וברוך שפטרנו מעונשם. שניים-שלושה ילדים בחופש, בבית, הם קצת יותר מדי בשבילנו, אבל 40 תלמידים בכיתה אפשר לאלף בקלות, מה הבעיה. יתכבד בית הספר ויתקן את ילדינו המקולקלים, יואיל לעניין את ילדינו המשועממים.

כשמתחיל החופש הגדול, גם התאניה הגדולה מתחילה. אמנם אין לנו אוצר יותר יקר מהילדים, אבל לא לידנו ולא כל הזמן, גם לסבלנות ולהקרבה שלנו יש גבול. לא תמיד נתפשו ימי החום והיזע כימים של גזירות, ומי שמבקש לרענן את זיכרונו - ישוב לקרוא את "שישה סיפורי קיץ" של ס. יזהר ואת "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" של נחום גוטמן.

דרך ארוכה עשינו מאז: כשאימא שלי הזדמנה בשנים הרחוקות ההן ליום-הורים, ושמעה מפי מורתי שיוסי שלה הוא ילד מוצלח אבל לא בן-אדם, היא הייתה חוזרת הביתה וסוטרת לי, כאילו עלתה מניו-זילנד ולא מפולניה: מה אכפת לי שאתה תלמיד טוב, בכתה אמי במקומי, מתי כבר תהיה אדם טוב. המורים שלי צדקו תמיד.

ואילו היום הם תמיד טועים. את כל רגשי האשם שלהם פורשים ההורים כיריעה אטומה לסוכך בלא-תנאי על ילדיהם המופרעים: הילד שלנו גאון ומתוק, הילד שלנו יגיע רחוק, ובלבד שהמורה המטומטמת לא תפריע.

לא הייתי ממליץ על שיטת החינוך הזאת - לסטור על לחי בלב מורתח, ראו מה יצא ממנה, ממני. אך גם איני רואה את אמי סוטרת למורתי, כפי שקורה היום לפעמים; ולחלופין - גוערת בה, מאדימה את לחיה ומלבינה את פניה: איך היא מעזה, המורה החצופה, להגיד דברים לא יפים כאלה על מחמל-נפשה, על יצירת-המופת שלה, שכל כך אוהב את אימא שלו: מאילת, מתוך ערפילי הוודקה, הוא מטלפן אליה פעמיים ביום לפחות, שלא תדאג, אצלו הכול בסדר.

איזה מין מורים יש לנו בארץ, שכל הזמן רק נופשים, ותשוקתם לחופשות-שמבטלות-תורה אינה יודעת שובעה. להווי ידוע: כשמודדים זמן הוראה ממוצע לפי שעות לימוד נטו בשנה, פתאום מתברר שמורי-ישראל מלמדים יותר בהשוואה לעמיתיהם ברוב מדינות ה-OECD, רוב מכריע. וגם החופש הגדול - גדול בכל מדינה באותה מידה ואינו המצאה ישראלית. איזו הפתעה מרעישה, בכלל לא ידענו, אולי המורים עצמם לא ידעו שהם כאלה. עובדים יותר אך משתכרים פחות: המורה הישראלי הוא המורה הכי מקופח בעולם המפותח.

שנת לימודים חדשה נפתחת. בלכתכם ליום הורים, אימא ואבא יקרים, בקשו מהמורה יפה סליחה, נשקו את ידה בהכרת טובה, ניתן להסתפק בלחיצת יד. כדאי לכם לנסות פעם, כי מורה מחובקת היא פחות מאובקת ויותר מחוזקת.

אומנם אין הרבה מה להוסיף על דבריו החכמים של יוסי שריד ז"ל, ובכל זאת..

לקראת תחילת שנת הלימודים נזכור את חשיבות: הקשר מורה- תלמיד-הורה.

אנחנו שולחים את ילדינו לשעות ארוכות בבתי הספר והגנים ומפקידים אותם בידי הצוות החינוכי. הללו הנם הזרוע הארוכה שלנו ההורים לחינוך וגידול ילדינו.

הכיתות הצפופות והשונות בין התלמידים, מקשים על איש החינוך להיות קשוב לצרכים המדויקים של כל נפש רכה בכיתה. ואז מתחילים לצוף קשיים.

בעיות התנהגות, קשיי למידה, קשיים חברתיים ועל קשב וריכוז כבר דיברנו ?

וכשמתחילים הקשיים מתחילים לחפש את האשמים.

ומתוך הצער, העומס והשחיקה, התלמיד על קשייו ומצוקתו מקבל תווית שלילית "חוצפן", "הוא מפריע בכוונה", "ילד אלים", "עצלן"

אבל הגחל הלוהט לא יכול להיעצר אצל התלמיד והוא מושלך חזרה בהדרת כבוד חזרה לזירת המחנך "לא אכפת לו מהתלמידים", "מורה צעקן", "אנטיפט"

מעגל התקשורת הפוגעני הולך ומסלים ומוליד זירת התגוששות וציד מכשפות במסדרונות בית הספר. שיח של אשמה במקום שיח של לקיחת אחריות, וכולם מפסידים.

אז מה עושים ?

1. זוכרים לשמור על קשר. קשר עקבי ומכבד בין ההורה למורה. מדברים גם

כשקשה ומבינים את זווית הראייה והמצוקה של האחר. תקשורת ודיבור פתוח

ומכבד הם המפתחות לצלוח קונפליקטים.​

2. מכבדים את המורה. מורה אהוב שמרגיש שיש לו גב חזק ומפרגן מההנהלה

ומההורים, יצליח לגייס הרבה יותר כוחות להיות שם עבור ילדינו בכיתה.

3. זוכרים שכל ילד רוצה להצליח. מבינים שהילד לא בהכרח "עושה דווקא", לא

בהכרח "עצלן", הדבקת תוויות לא מסייעת לילד להיחלץ מהמקום הלא תפקודי

אליו נקלע. עוצרים להבין מה המצוקה מאחורי הביטוי החיצוני. מה הקושי האמתי

של הילד. לפעמים המוטיבציה להצליח גבוהה אבל המוטיבציה להימנע מכישלון

גבוהה יותר.

4. קונים זכוכית מגדלת. להגדיל ולהעצים כל אי קטן של מסוגלות אצל הילד. גדילה

והתגברות על קשיים מתרחשת רק דרך חיזוק הכוחות החיוביים והמוצלחים.