כל אחד הוא אור איתן – בניית תחושת המסוגלות אצל ילדינו

"חנוכה חג יפה כל כך, אור חביב מסביב גיל לילד רך " בחנוכה אנחנו מדליקים את אור הנרות והולכים ומוסיפים בכל יום אור נוסף. נס פח השמן, בניצחון החשמונאים היה בעצם מציאתו. חשיפתו ממקום מחבואו, מלמדת כל אדם להתחיל ולחפש בעצמו את נקודת האור הפנימית שבתוכו, נקודת אור שבעמל היומיום קל להחשיך ולשכוח בקרן זווית. אז אחרי שעברנו את המשוכה הראשונה ונזכרנו שאכן יש בנו נקודת אור פנימית, בחג החנוכה אנחנו לומדים עקרון נוסף, החשיבות של גילוי נקודות אור נוספות בכל יום. ונקודות האור הפנימיות מצטרפות זו לזו עד להיותן אור איתן. לא לחינם ישנו דמיון פונטי בין המילים 'חנוכה' ל'חינוך'.

בחנוכה אנו נדרשים לשאול את עצמנו איך אנחנו מדליקים אור בליבו של הילד שלנו? איך אנחנו מחזקים בו את תחושת המסוגלות הפנימית שלו? פרופסור ראובן פוירשטיין ז"ל פיתח גם את תיאוריית ההתנסות בלמידה המתווכת (MLE). בתוך כך הוא מדבר על חשיבות התיווך לתחושת מסוגלות. כדי שאדם יוכל לפעול, ליזום ולהיענות לאתגרים עליו לא רק להיות בעל יכולת אלא גם להרגיש שהוא בעל יכולת, להרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם המשימות שבדרכו ולהתגבר על קשיים הניצבים בדרכו. בכדי שילד יפתח בעצמו את תחושת המסוגלות היא חייבת ראשית כל להשתקף בדעותיהם של האחרים המשמעותיים לו. המבוגר המשמעותי מבצע שני שלבים חשובים: מצביע בפני הילד על יכולתו הטובה לבצע פעולות ולהצליח בהן ומצביע בפני הילד על מרכיבי ההתנהגות שהביאו אותו להצליח. אז איך עושים את זה?

הבאה למודעות באשר להצלחה מסוימת – בעצם לסייע לילד להבין שהעובדה שהוא שולט במשימה מגלה משהו על יכולתו "הצלחת? האם אפשר לומר שאתה מסוגל"? הכללה – "בוא נראה מה גרם לך להצליח ואיך אפשר להביא את היכולת הזאת לידי ביטוי מוצלח גם במקרים נוספים" ממש כמו בהדלקת נרות חנוכה, דרכם אנו יוצרים אור איתן על ידי הוספת אור נוסף על יום, אור המצטרף לקודמיו, כך פיתוח תחושת מסוגלות איתנה ומבוססת אצל הילד נבנית בסופו של דבר מאוסף מצטבר של המקרים, ואף הקטנים שבהם, בהם חווה הילד את עצמו, הן בעיניי עצמו והן בעיניי הסובבים אותו כמוצלח ובעל יכולת.